החלטה בתיק ע"א 3199/05

1.        בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הרשם א' שילה) בת"א 2858/99 מיום 1.3.05, בו חויבה המערערת (להלן: הבנק) לשלם למשיבים סך של 3,162,270 ש"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.2.83. ערכו של סכום זה בסמוך למועד הגשת התביעה בשנת 2003 עמד על 1,686,530 ש"ח. כן חויב הבנק בתשלום הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הבנק מבקש לעכב את ביצוע החיובים הנזכרים עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו לבית משפט זה.

2.        המשיבים הם בעלי המניות והמנהלים בפמ"ר חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ (להלן: החברה). החברה הייתה לקוחה של הבנק וקיבלה ממנו אשראי בסכומים גדולים, חלקם במסגרת האשראי המאושר שנקבע לה, והיתר בחריגה ממנו. כבטוחות לחלק מהחוב עמדו תוכניות חיסכון של המשיבים (להלן - תכניות החיסכון).

3.        על-פי הנטען בבקשה לעיכוב ביצוע, בתחילת שנות השמונים עמד חובה של החברה לבנק על מיליוני שקלים חדשים. בין הבנק לחברה נתגלעה מחלוקת באשר לזכות הבנק להעמיד חוב זה לפירעון. טענת החברה והמשיבים הייתה, כי קיים הסכם בינם לבין הבנק, הסכם שכונה "הסכם התקרות". על-פי הטענה, הבנק נתן הסכמתו בעל פה לכך כי שיעור האשראי שניתן לחברה יעמוד בכל עת על שיעור ערך הפדיון המרבי של תוכניות החיסכון, אף אם הבנק יאלץ לממשן טרם תום תקופתן בסכום נמוך יותר. הבנק התכחש לקיומו של הסכם כאמור. על-פי עמדת הבנק, חסרו לו בטחונות בסכום משמעותי להבטחת פירעון האשראי של החברה, ועל כן הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה בסדר דין מקוצר נגד החברה והמשיבים לגביית החוב.

4.        בפסק הדין שניתן בתביעה זו חויבו החברה והמשיבים לשלם לבנק סכום של למעלה משבעה מיליון ש"ח וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט (להלן: פסק הדין הראשון). המשיבים והחברה ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 4836/90). בקשות שהגישו לעיכוב ביצוע פסק הדין - נדחו. נוכח זאת, פתח הבנק בהליכים למימוש פסק הדין הראשון. לצורך זה הגיש הבנק בקשה לפירוק החברה ולהכרזת המשיב 1 פושט רגל. ואכן, לחברה מונה מפרק, והמשיב 1 הוכרז פושט רגל. במהלך הדיון בערעור הגישו המשיבים בקשה להתיר הבאתה של ראייה נוספת. בית המשפט העליון נענה לבקשה, החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, והורה כי התיק יידון מחדש לאור הראייה החדשה.

5.        בית המשפט המחוזי שב ודן בתביעתו המקורית של הבנק, ולבסוף דחה את התביעה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי אכן הושג "הסכם התקרות" בין הצדדים (להלן: פסק הדין השני). מומחה שמינה בית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים קבע, כי בהנחה שהסכם התקרות אכן נכרת, הייתה אמורה להיות בחשבון המשיבים יתרה זכות בסכום של 3,162,270 ש"י בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.2.83. הבנק הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 3136/97), ואילו המשיבים הגישו ערעור שכנגד.

6.        בטרם נידון הערעור על פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי, הגישו המשיבים והחברה תביעה נגד המבקש ונגד מפרקה של החברה, בטענה כי הליכי הפירוק של החברה ופשיטת הרגל של המשיב 1 גרמו למשיבים נזקים, להם אחראי הבנק. סכום הנזקים כפי שחישבו אותם המשיבים עמד על סך של 252,938,098 ש"ח, אך סכום התביעה הועמד לצרכי תשלום אגרה על סך של  91,000,000 ש"ח.

7.        ביום 21.2.02 דחה בית משפט זה את הערעורים, בהסכמת הצדדים, ותוך שמירת זכותם להעלות כל טענה במסגרת התובענה החדשה שהגישו המשיבים.

8.        ביום 5.8.03 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן פסק דין חלקי, בו תיפסק לזכותם יתרת הזכות בחשבונם, כערכה היום. המשיבים טענו, כי כל העובדות הנוגעות לאותה יתרה הן ברורות ומוסכמות, ואף קיבלו תוקף של פסק דין בפסק הדין השני. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבים, חרף התנגדותו של הבנק. פסק הדין החלקי שניתן בעקבות הבקשה, המחייב את הבנק להשיב למשיבים את יתרת הזכות - 3,162,270 ש"י בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.83 ועד לתשלום בפועל -  הוא נשוא ערעורו הנוכחי של הבנק בבית משפט זה.

9.        הבנק הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי, אך בקשתו נדחתה ביום 11.5.05. מכאן הבקשה שבפניי.

10.      לטענת הבנק יש לעכב את ביצוע פסק הדין, שכן סיכויי הערעור גבוהים. כך למשל טוען הבנק, כי פסק דינו החלקי של בית המשפט קמא ניתן במסגרת הליכי קדם משפט, ללא שמיעת ראיות, ובטרם ניתנה לבנק הזדמנות לטעון טענותיו ולהציג ראיות. כן טוען הבנק כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי הסכמתו לעובדות טכניות (כגון עצם קיומו של פסק הדין השני של בית המשפט המחוזי וממצאי המומחה) דינה כהסכמה לזכותם הנטענת של המשיבים.

           בנוסף טוען הבנק כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. הוא מציין כי בתצהיר שהגיש המשיב 1 לתמיכה בבקשה לפטור מתשלום אגרה בבית המשפט המחוזי (במסגרת התובענה האחרונה שהגישו המשיבים), העיד המשיב 1 כי מצבו הכלכלי בכי רע. בבקשת הפטור אף צוין כי המשיב 2 מרצה עונש מאסר בן 14 שנים בכלא פדראלי בארצות הברית. יתר על כן, טוען הבנק, על כספי פסק הדין נשוא הבקשה הוטל עיקול לטובת צד ג', כך שוודאי שלא ייגרם למשיבים כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין. מנגד, טוען הבנק, אין חשש כי המשיבים לא יצליחו לגבות את כספם, אם יידחה הערעור, שכן תשלום כספם על-ידי הבנק - מובטח.

11.      המשיבים מתנגדים לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתם, יש לדחות את הבקשה על הסף מכיוון שהיא כוללת טענות שקריות והשמטה מכוונת של עובדות. כך למשל טוענים המשיבים כי העיקול על כספי פסק הדין הוסר בעקבות תשלום החוב ביום 11.5.05 וסגירת תיק ההוצאה לפועל. המשיב 2, על-פי הטענה, משתחרר בימים אלה מהכלא בארצות הברית. בנוסף טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס בעיקרו על ממצא עובדתי, הנובע בין היתר מהודאת הבנק עצמו כי למשיבים עומדת יתרת זכות בחשבונם. על-כך מוסיפים המשיבים כי אין ללמוד על מצבו הכלכלי של המשיב 1 מתצהירו שנעשה לפני 6 שנים, מה גם שבזמנו הבנק עצמו התנגד לבקשה למתן פטור מאגרה, בנימוק כי יש ביכולתם של המשיבים לשאת בתשלום האגרה, שעמדה על כ-2.5 מיליון ש"ח. לטענת המשיבים, הבנק לא ערך כל חקירה עדכנית בנוגע למצבם הכלכלי, ועל-כן הוא לא עומד בנטל ההוכחה כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. כן נטען כי המשיב 1 הוא מעל גיל 80 ומצבו הבריאותי ירוד, ועיכוב ביצוע פסק הדין עלול להביא לכך שהוא לא יזכה ליהנות מפרי זכייתו.

12.      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי. הכלל הוא כי תובע שזוכה בתביעתו זכאי לממש את הסעד שנפסק לזכותו באופן מיידי. (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין רק אם יצביע המבקש על נסיבות מיוחדות, ובהן סיכויים שהערעור יתקבל וקושי ממשי, אם יתקבל, להשיב את המצב לקדמותו אם יבוצע פסק הדין באופן מיידי. כאשר מדובר בפסק דין כספי, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ייעתר בית המשפט לבקשה (ראו: ע"א 5952/05 בנימין רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"ם (טרם פורסם, ניתנה ביום 22.6.05)).

           יחד עם זאת, כאשר סיכוי הערעור ומאזן הנוחות אינם נוטים באופן ברור ומובהק לטובת אחד הצדדים, לא אחת קורה, בפרט כשמדובר בפסקי דין כספיים, שבית המשפט מעכב את ביצועו של פסק הדין באופן חלקי בין היתר בהתחשב בקושי הצפוי בהשבת הכספים (ראו: רע"א 10147/04 יריב כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסמה, ניתנה ביום (21.11.04); ע"א 9117/03 יהודה זהר ואח' נ' נגלאא ברדויל ו-2 אח' (לא פורסמה, ניתנה ביום 27.10.03); ע"א 1869/01 כל בו 2000 הרצליה (1990) נ' זאב סטבינסקי (לא פורסמה, ניתנה ביום 26.7.01)). אני סבורה כי פתרון זה מתאים למקרה דנן.

13.      הבנק טוען, כי בשל מצבם הכלכלי של המשיבים לא יצליח לגבות את כספו חזרה אם יזכה בערעור. לטענתו, מאזן הנוחות נוטה אפוא לטובתו, שכן בעוד שהמשיבים לא יוכלו להשיב את הכספים אם יזכה הבנק בערעור, הבנק יוכל לשלם אם יפסיד.

14.      קיים קושי בטענות אלו. ראשית יודגש, כי במקרה הרגיל לא די בלהצביע על נסיבות שהיו קיימות לפני מספר שנים כדי להרים את הנטל המוטל על צד המבקש עיכוב ביצוע. טענת הבנק בהקשר זה התבססה על שלושה והם: על הבקשה לפטור מאגרה, על עובדת מאסרו של אחד המשיבים ועל הודעת העיקול שהתקבלה על ידו במסגרת תיק הוצאה לפועל שהיה תלוי ועומד נגד אחד המשיבים. המשיבים אמנם הכחישו טענות אלו בתגובה שהגישו לבית המשפט, אך לא טענו במפורש למצבם הכלכלי היום. לא למותר לציין, כי הבנק לא הגיש דו"ח חקירה באשר ליכולת הפרעון של המשיבים וגם המשיבים לא הגישו תצהיר בעניין זה. מצבם הכלכלי של המשיבים נותר אפוא לוטה בערפל.

15.      ראוי אף להוסיף, כי גם לו הייתי מקבלת את טענת הבנק לפיה מצבם הכלכלי של המשיבים קשה, לא הייתי משתכנעת כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת הבנק. הבנק כזכור טוען כי במקרה שיפסיד, התשלום על ידו "מובטח" כלשונו. זאת, להבדיל מהמצב שהמשיבים יצטרכו - ולטענת הבנק לא יוכלו - להשיב את הכסף, במקרה שהבנק יזכה בערעור. ברם, היכולת להיפרע מחייב אינה תלויה אך ורק במצבו הכלכלי. ראוי לזכור שגם אחרי שהצליחו המשיבים להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, ולזכות בפסק הדין השני, לא הצליחו להשיב לעצמם את הכספים שנגבו מהם והנזקים שנגרמו להם וזאת חרף העובדה כי לבנק אמצעים לכאורה לשלם את הכספים.

16.      באשר לסיכויי הערעור. הערעור מופנה נגד פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי. הסוגיות המרכזיות העומדות לערעור אינן עובדתיות מובהקות, שכן פסק הדין החלקי ניתן בשלב המקדמי וללא שמיעת ראיות, ועל בסיס פסק הדין השני וכתב ההגנה שהגיש הבנק. לא ניתן אפוא לקבוע שהערעור חסר סיכוי.

17.      במצב דברים זה, שמאזן הנוחות וסיכוי הערעור אינם נוטים לטובת אחד הצדיים באופן ברור ושפסק הדין נשוא הערעור מחייב את המערערים בתשלום סכום גדול של כסף, סבורני שמן הראוי לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, תוך מתן ביטוי לעקרון שהזוכה בתביעתו זכאי להנות מפרי זכייתו ותוך התחשבות בגילו המבוגר של המשיב מס' 1. התוצאה היא שאני מורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין החלקי עד לסך של 500,000 ש"ח. תשלום יתרת הסכום שפסק בית המשפט המחוזי לא יעוכב.